אדם שנורה בכניסה לקניון ע"י מאבטח יפוצה ב- 360,000 ש"ח

מבוא

התביעה שלפנינו היא תביעה כספית לפיצויים בגין נזקי גוף. התובע, יליד 1977, נורה על ידי הנתבע 1 (להלן: "מנור" או "הנתבע") במהלך אירוע אלים. הנתבע שימש כמאבטח ואחראי משמרת מאבטחים מטעם הנתבעת 2 (להלן: "החברה" או "חברת השמירה") אשר העניקה שירותיה לקניון הנגב בבאר שבע (להלן: "הקניון"), המנוהל בידי הנתבעת 3.  ביום 3.5.98, הגיעו התובע וחברו, מר אלמוג בסה (להלן: "בסה") לקניון. התובע החנה את רכבו במקום אסור לחניה, ועל כך הוערה תשומת ליבו על ידי אנשי האבטחה בכניסה לקניון. התובע לא סר לבקשתם של האחרונים והאירוע התגלגל לתקרית אלימה. זהו המפגש האלים הראשון בין הצדדים. לאחר דקות מספר מן העימות הראשון פגשו התובע וחברו את הנתבע שוב, ואז החל עימות נוסף, שבסופו ירה הנתבע ברגלו של התובע ופצעו.

האירוע הביא לפתיחתה של חקירה משטרתית בנדון ולהגשת כתב אישום כנגד הנתבע, הודאתו בחלקים ממנו והרשעתו בדין, בהתאם להסדר טיעון שאליו הגיעו הנתבע והתביעה (ת"פ (מחוזי באר שבע) 8119/98; להלן: "התיק הפלילי").

טענות התביעה

בכתב התביעה נטען כי התובע היה בכל הזמנים הרלוונטיים מבקר בקניון הנגב בבאר שבע. השתלשלות העניינים מתוארת כדלקמן: "ביום 3.5.98 בשעה 19:00 או בסמוך לכך הגיע התובע יחד עם חברו לקניון הנגב בבאר שבע. הנתבע 1 ביחד עם אנשי ביטחון נוספים מנעו בכוח את כניסת התובע וחברו לקניון וזאת בשל סירובם (של  התובע וחברו) להזיז את רכבם שחנה במקום האסור לחניה. התובע וחברו פנו להתלונן במשרדי ההנהלה. בסמוך למשרדי ההנהלה פגשו התובע וחברו בנתבע 1, שם התפתחה קטטה בין חברו של התובע לבין הנתבע. התובע ניסה להפריד ביניהם ואז הוציא הנתבע 1 אקדח וירה ברגלו של התובע". (כתב תביעה, ס' 5). התובע, אשר היה חייל בשירות סדיר בצה"ל באותם זמנים, הובהל לבית החולים סורוקה בב"ש, אושפז ונותח בשוק רגל ימין. האירוע לטענתו פגע בו הן במישור הפיזי והן במישור הנפשי.

התביעה גורסת כי הנתבע התרשל והפר חובתו כלפי התובע בכך שלא נהג כשומר סביר, שלא פעל בהתאם להוראות הבטיחות והוראות מעסיקו ובעיקר משום שנשא את נשקו הפרטי במסגרת העבודה, נשק שממנו נורה התובע. שאר הנתבעים, טוען התובע, התרשלו בעיקר בכך שהעסיקו עובדים לא אחראים ובלתי מיומנים, לא הנהיגו שיטות עבודה ולא ביצעו פיקוח ראוי (כתב תביעה, ס' 11).  מחדלם של האחרונים קשור קשר הדוק עם התנהלותו הרשלנית של הנתבע, שכן בהתנהלותם זו תרמו רבות לירייתו הרשלנית של התובע, ולאמצעים הבלתי סבירים שנקט כלפי התובע.

טענות הנתבעים

הנתבע טוען להגנתו כי במסגרת עסקת טיעון הסכים אמנם להודות בחלק מן המיוחס לו, אך פעל בצורה זו מאחר ורצה לזרז את קיום ההליכים המשפטים בשל כך שאמו חלתה במחלה ממארת, לא הובהר לו מידי בא כוחו דאז משמעותו ה"אזרחית" של פסק דין פלילי מרשיע, ולכך הצטבר רצונו להתחיל בעבודתו במשרד הביטחון. הנתבע טוען כי התנהגותם של התובע וחברו היא אשר גרמה לאירוע נשוא התביעה, ולפיכך יש להטיל על  כתפי התובע אשם תורם בשיעור ניכר.

הנתבעת 2 והנתבעת 3 הגיעו להסכמה דיונית, שלפיה ככל שהנתבעת 3 תחוב כלפי התובע, תישא הנתבעת 2 במלוא החיוב. במסגרת זו הוסכם כי ההודעה שהגישה הנתבעת 3 כנגד הנתבעת 2 תמחק ללא צו להוצאות והסכמה זו קיבלה תוקף של פסק דין. לגופו של עניין, הנתבעות טוענות כי דין התביעה להדחות, ולו מן הטעם שהתובע לא הוכיח את מידת אחריותן כלפיו. לחלופין מבוקש לקבוע בנפרד את אחריותו של הנתבע.

דיון

ההרשעה בפלילים

פקודת הראיות מורה אותנו כדלקמן:"

42א. (א)      הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי. ..